בתלמוד הבבלי מזהיר רבי יצחק מהסכנה להביט באשה, והמלומד שמואל הוא שטבע את הדין- "קול באשה ערוה" כשהוא מתבסס על הפסוק הידוע משיר השירים ב', י"ד: כי קולך ערב ומראך נאוה" (מסכת ברכות, כ"ד)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח (תהלים, נ"א, י"ז)
בין שפתיים של מעלה לשפתיים של מטה:
האנטומיה הנשית מגלה פרטים מעניינים בדבר החיבור בין המיניות הנשית ומיתרי הקול
מסתבר כי ישנה הקבלה בין אזור הלוע ומיתרי הקול לבין איזור הרבייה הנשית:
- מפרק האגן הוא מפרק סינוביאלי (סיבובי), אשר המקביל היחידי לו בגוף הוא מפרק הלסת (שניהם יוצרים דמוי אגן מים).
- השערים לפה ולאיבר המין של האישה נקראים שפתיים. מתחת לשתיהם - צוואר, צוואר הראש, ו"צוואר הרחם".
- החצוצרות במערכת הרבייה הנשית נוצרו מאותה ריקמה עוברית של מיתרי הקול! גם במעשה האהבה הקול שלנו הוא שותף פעיל. שני המקומות, למעלה ולמטה, בתקשורת זה עם זה ומהדהדים אחד לשני ("בעליונים כמו בתחתונים"); אם, לדוגמא, שכבנו עם שותף שאינו מתאים לנו, עשויות להופיע תופעות כגון פטריה בנרתיק, במקביל לצרידות או כאב גרון (לכן ברפלקסולוגיה, כאשר אישה מגיעה עם רגישות באחד המקומות, תמיד נעבוד גם על הצד המשלים)
עבודה עם נשימה וכיווץ השרירים הטבעתיים שבתחתית הגוף משפיעה משמעותית על גוון, עוצמת ודרך הפקת הקול.
העבודה בחיבור בין שני המקומות מחברת אותנו לבטן ולאינסטינקט, מאפשרת לפצעים ישנים לעלות בכדי להתנקות, ומשיבה עוצמה פנימה.
"הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ; כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה"
(שיר השירים ב', י"ד)
שיר השירים כולו מלא תשוקה וארוס, והוא מסמן את גילוי המראה של האישה והשמעת קולה כמעוררי
תשוקה וחיות. התנ"ך- ידע מה הוא מדבר... הקישור של הרבנים בין שפתיים של מעלה לשפתיים של מטה נראה כמבוסס, אך מסקנתם הייתה שיש להדיר את השירה הנשית למאחורי הפרגוד, כדי לא להתפתות.
לא תמיד ביקשו לשים את השירה הנשית מאחורי הפרגוד: בעולם העברי העתיק ישנן נשים (אם כי איזכורן מועט) המוזכרות כמחוללות טקסים אשר לוו בשירה. הבולטות שבהן הן דבורה הנביאה
ב"שירת דבורה" וכמובן מרים ב"שירת הים" לאחר חציית ים סוף:
"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף--בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת
וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לה'... "
(שמות, ט"ו, כ')
פתיחת שפתותיו של ים סוף לשני הצדדים, ומעבר עם ישראל מבין השפתות היה כאקט סימבולי של לידת העם מחדש, יציאתו מעבדות לחירות, שלווה ע"י מרים, ביתה של יוכבד המילדת, ואחותו של משה. המיניות והארוס אינם כוח מיני בלבד כי אם גם הכוח היצירתי שבנו, הפן המעורר, כח החיוניות והחיים.
השירה מעוררת חיות, חיוניות, תשוקה לחיים, מחדווה פשוטה ועד חווית טראנס. בתרבויות השבטיות של העולם העתיק החיבור בין השירה לחיים היה טבעי; השירה ליוותה את כל שלבי החיים וטקסי המעבר המשמעותיים, מלידה ועד מוות, כמו בשירת הים של מרים. הקשר בין שירה וחיות מתבטא, לדוגמא, בפסיקה עם חורבן בית המקדש השני": משבטלה סנהדרין, בטל השיר מבית המשתאות שנאמר 'בשיר לא ישתו יין'"; לאות אבל על חורבן הבית נאסרה השירה במקום שבו הכי מורגשים החיים. בטקסי השבט הקול והשיר אספו את האנרגיה ושימשו לריפוי, ליצירת שדה תדר משותף אחיד ולהתמרת הרגשות, ובייחוד הקשים שבהם. הקול והשירה היוו כלים לאלכימיה אנרגטית. באחד משבטי הזולו אשר באפריקה למשל הנשים ההרות הקשיבו הקשבה דקה לרוח והיו מלקטות את שיר הנשמה של העובר שבביטנן, לומדות ומפנימות אותו טוב טוב כדי שיוכלו לחזור עליו, ושרות אותו במשך ההריון. השבט כולו למד את השיר, והוא הושר לאדם לאורך כל ימי חייו ובמיוחד בנקודות ציון חשובות.
"עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר"
(שירת דבורה, שופטים ה, י"ב)
המונח 'קול באשה ערוה' הגדיר את קו פרשת המים אשר הטה את הכף משירה נשית טבעית ומשוחררת, המחוברת ליצריות העמוקה ביותר ולכוח החיים, אל עבר תחושת בושה ואיסור בשירתה של האישה - כמו במיניותה. תפיסה זו חילחלה לתודעתנו האישית ו/או הקולקטיבית. בין אם שומרות הלכה אנו ובין אם לא, אנו פוגשות בחיינו באיסורים חיצוניים או פנימיים לבטא את עצמנו, להרגיש בחופש ולשיר. רבות שמעתי אימרות כמו 'אני לא יודעת לשיר', 'אין לי קול', 'עדיף שאני לא אשיר- אני זייפנית', 'אני מתביישת', זה מביך', 'זה מפריע' ... רבות הנשים אשר מרגישות כי שירתן היא מקום חשוף, פגיע ועדין. כאשר האשה שרה, היא כמו עומדת עירומה, מכיוון שהשירה מחוברת לנימי נשמתה הדקים. עשויה להופיע תחושת סכנה, מכיוון שאם השירה תיתקל באטימות או ביקורת, הפגיעה תהיה חזקה. רבות מאיתנו חוו בעברנו דמות אב דומיננטית ביקורתית, אשר בעקבות המפגש עימה חסמנו בתוכנו אט אט את המקום של ביטוי חופשי בשל פחד מתגובה חריפה וכעסנית, או את האמונה שיש מי שרואה אותנו ומקשיב באמת. כל אשה וסיפורה... אך אנו זקוקות לשירה בחיינו!
השירה היא חיבור לחיים, היא מבטאת מכאובים ושמחות, היא משנה אוירה, משפיעה על הלך רגשותינו, מנקה, ממוססת ומפוררת חסימות. לא במקרה נאמר שקול התרועה הוא שהפיל את חומות יריחו (היום אפילו אבנים בכליות מפוררים ללא ניתוח ע"י רטטים קוליים!). בימינו הידע על השימוש ברטטי הקול לריפוי שב וחוזר, לצד מסעות שירה אינטואיטיבית העולה ממעמקי מעמקים. ואנו הנשים שבות ומחברות בין שפתינו התחתונות והעליונות, מוציאות אותן לאור ולקול, כדי לרפאן, כדי להחיותן. כשאנו מחוברות, איננו זקוקות לידע, אלא רק לשיחרור. נכון, תמיד אפשר "ללטש" את יכולת שירתנו באופן מקצועי, אך כשאנו מתחברות לתשוקת החיים הפנימית, ומאפשרות לעצמנו לשחרר - חומות הלב נופלות, הידיעה הפנימית מתעוררת, ועונג חדש וחיות ממלאים אותנו מבפנים.
מתי הפעם האחרונה ששרת?
מתי הפעם האחרונה שנתת לשיר לצאת בחופש כמו שהוא רוצה? הינך מוזמנת להרפות מתודעה ישנה ומגבילה, להמיר את השיפוטיות של "קול באישה ערווה" בעונג שנובע משירה מעומק ההוויה נשית. אני מזמינה אותך לשיר עכשיו, כן,כך סתם, בלי סיבה, ממש ברגע זה! דרך השירה אנו יולדות את עצמנו מחדש, מי ייתן ונבטא בחופש את מי שאנו, בחיות ובשמחה! קול באישה אהבה
שירי גורפינקל
כותבת המאמר היא אומנית ווקאלית יוצרת, מרפאה בקול, מנחה תהליכי טרנספורמציה רוחנית ופיסית דרך קולנו. מנחת סדנאות התפתחות דרך קול וריפוי בקול בארץ ובעולם. במופעים ובסדנאות משלבת שירה שבטית ושמאנית מתרבויות עתיקות יחד עם צלילי הסולפג'יו, ועם שירה אינטואיטיבית וחיבור למעיין היצירה מרובד הנשמה. בוגרת לימודי משחק, M.F.A באומנות התיאטרון וחקר הפולחן, מטפלת בביו - אנרגיה (פסיכותרפיה סומטית הוליסטית), רפלקסולוגיה, הילינג, תטא הילינג ועבודת תודעה. את הכלים השונים משלבת בעבודתה מתוך החזון שנשיר את שירת חיינו בחופש ושכ/קול אחד יביא את קולו בעולם כפי שהוא.